הרחבה

הרחבה למשל

"חור בספינה - בעל הסולם"

יחסים בין חברים
בזמן שנשטפים בזרמי החיים, צריך להחזיק ביחד כדי לא לטבוע.
משל קצר על תנאי הערבות מתוך מאמרו של בעל הסולם

""ספינה" זה נקרא

שאנחנו נמצאים ברצון משותף

וכל הזמן שומרים עליו."

(הרב מיכאל לייטמן, 16.02.16)

"לא מספיק סתם להיכנס לאוטובוס, או להיכנס לספינה.

אלא אתה צריך למלאות שם את התפקיד שלך.

זה נקרא שאתה נכנס.

והתפקיד הוא רבגוני ומורכב, ולא פשוט.

כי בזה אתה בונה את הנשמה שלך,

בזה אתה בונה את התנאים לגלות את העולם העליון.

שום דבר לא נעשה מאליו."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

מה הפירוש: לקדוח חור בסירה הכללית?

זה אומר, שאני בכוונה חושב על התועלת האישית שלי ולא על תועלת הכלל. הסירה שלנו היא המחשבות והרצונות המשותפים שלנו, שמתאחדים לרשת אחת. אם אינני חושב על הרשת הזאת, אם אפילו במשהו אני מבודד את עצמי מכולם, אם אינני שוקע בהם, אינני מתחבר איתם, אינני "נבלע" בהם, אינני מבטל את עצמי לגמרי בפניהם - זה סימן שאני קודח חור.

"חור", זה כאשר מחשבות, רצונות ושיקולים זרים נדבקים דרכי לכל הקבוצה. במילים אחרות, כאשר המים חודרים לתוך הסירה שלנו, ומאיימים להטביע את כולם.

"אני לא קודח חור, אני בספינה מפליג עם כולם.

הספינה מתקדמת, אני מתקדם.

היא לא מתקדמת במאומה בלי שאתה תפעיל את החלק שלך.

אחרים יכול להיות שיתקדמו, אתה לא.

נדמה לך שזו ספינה שהיא נוסעת מאליה.

לא, היא לא מתקדמת.

ספינה מתקדמת על ידי המאמץ הכללי של כולם.

ומי שלא נמצא בזה,

אז כאילו מיד נופל מהספינה. הוא נטבע בים.

הספינה כן מתקדמת הלאה,

אבל הוא נטבע בצורה מאוד טרגית.

כי כל ההשתתפות שלו בספינה

 שהיא לא הייתה כמו שצריכה להיות,

הנזק שהוא עשה לאחרים שציפו ודרשו ממנו,

והוא לא מילא את הציפיות, זה חוזר עליו.

אם אני עצרתי את כולם להתקדם למטר אחד, והיו שם אלף איש,

אז אני בעצם נופל אלף מטר אחורה."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

מי קודח חור בסירה?

"..אתה בעצמך מבין שהמחשבות הזרות האלה אינן שלך, אלא "מגיעות" אליך מאיפשהו. כלומר, הן אינן תלויות בך אלא בבורא. אז תירגע, על ידי המחשבות עצמן שצצות בך, אינך קודח חור בסירה הכללית.

העיקר הוא רק מה שאתה עושה עם המחשבות "הזרות" האלה, אם תישאר איתן ותמשיך לחשוב עליהן? אז באמת אתה קודח חור בסירה. או שאתה כבר תתחיל להתנגד למחשבות הזרות האלה ולדחות אותן ממך בכל רגע, בכך שתרצה להישאר יחד עם החברים שבכל כוחם משתדלים לנווט את הסירה הזאת אל המטרה. זה כבר תלוי בך!

כך זה תמיד בחכמת הקבלה, אנחנו עובדים עם מה שנשלח לנו על ידי הבורא, על הנסיבות (הרשימות) המופיעות, אותן איננו בוחרים ולכן גם איננו שופטים אותנו לפיהם. אלא רק התגובה שלנו עליהם תלויה בנו."

"אם אתה מבצע בפועל את התנאי הזה

שהשפעה יותר חשובה מקבלה,

אתה מרגיש שאתה נכלל בספינה.

וספינה קיימת, וספינה עצומה, גדולה.

ושם חוץ ממך ובכלל,

שם נמצאים מאדם הראשון,

אברהם, כל האבות,

וכל מקובלים משך כל הדורות נמצאים שם."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

קודח חור

הרב מיכאל לייטמן 06.12.10

מתוך תכנית טלוויזיה "להרגיש זוהר"

ספר הזוהר, פרשת נשא, אותיות י"ח, י"ט. 

יח) "כל מי שמתדבק בהקב"ה ועושה מצוות התורה, כביכול הוא מקיים העולמות, עולם שלמעלה ועולם שלמטה. כמו שכתוב, ועשיתם אותם.

יט) וכל מי שעבר על מצוות התורה, כביכול, פוגם למעלה, פוגם למטה, פוגם את עצמו, פוגם לכל העולמות. משל ליורדי הים, השטים באוניה, קם שוטה אחד ביניהם, ורצה לנקוב את הספינה. אמר לו חברו, למה אתה קודח? אמר לו, מה אכפת לך, הלא תחתיי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו נטבעים בספינה ביחד."

מדובר על נשמה, שהיא כוללת בתוכה תרי"ג איברים, חלקים. שכל חלק וחלק הוא רצון פרטי של הנשמה. ונשמה כללית בכללות, זה הרצון. אז תרי"ג הרצונות הפרטיים שבכל אדם ואדם, הם חייבים להיות כולם מכוונים לטובת הזולת. ואם כך יהיו הרצונות שלנו, או הנשמות שלנו, מחוברות יחד, אז הם ביחד הופכים להיות לספינה. ספינה שעל ידה אנחנו יכולים לעבור מהמציאות הקטנה, המאוד לא נעימה שלנו, לעולם הנאור. ככה להפליג ליופי, לאור.

איך זה קורה. פשוט מאוד. במידה שאנחנו הולכים ומתקנים את עצמנו על ידי ספר הזוהר, שזה נקרא האור המחזיר למוטב, שבמידה שאנחנו קוראים את הספר, אנחנו כאילו יחד כולנו מתאספים לספינה, לגוף הספינה, ומקיימים אותה. והספינה מתחילה לזוז, על ידי האור שמושך אותה אליו, כך הספינה מתחילה לקראת האור לנוע. ובמידה הזאת אנחנו גם כן מתחילים להרגיש שאנחנו נכנסים למציאות אחרת.

מה כתוב. "כמו שכתוב, ועשיתם אותם". אנחנו עושים בעצמנו את העולם הרוחני, הוא לא קיים. אלא במידה שאנחנו מתקנים את רצונות שלנו, בתוך הרצונות האלו מתבהר לנו במקום העולם הזה, העולם הרוחני. כמו שלמעלה גם כן, גם למטה, הוא אומר. ואם אנחנו פוגעים, ההפך, ברצונות האלו שלנו, שהם לא לטובת הסביבה, לטובת החברים, לקשר בינינו, לא ל"ואהבת לרעך כמוך", אז במידה הזאת אנחנו כביכול חוזרים אחורנית, ונכנסים שוב לעולם החשוך שלנו. וכל אחד ואחד כאן אחראי. כי כמו שבספינה, "הזוהר" נותן דוגמא יפה מאוד, כמו שבספינה יש לנו גוף של הספינה. ואם מספיק חור אחד קטן באיזה מקום, וספינה כבר נמצאת בסכנה וכך כולם.

לכן הספינה היא דוגמא של ההתחברות הדדית שלנו, קבוצתית, שכל העולם הוא סך הכל אדם אחד, נשמה אחת. כך צריך להיות, עד כדי כך אנחנו צריכים להיות מחוברים. ואז נגיע למטרה היפה.

הדימוי המקסים שציירת כאן, בעצם שאנחנו נפנה את הרצון שלנו מעצמנו כלפי הזולת, הוא זה שבונה את הספינה הזאת. והיא מפליגה לאן, אל האור?

ברוחניות לא קיים אף אחד מאתנו בצורה אישית. אלא עד כמה שאני תורם מעצמי לחוזק הספינה, התרומה שלי, ההשתתפות שלי, זה נקרא האני ברוחניות. זה רואים, רואים תוצאה מהיגיעה שלי. ולא שאני עכשיו סתם כך קיים, ולא משתתף בכלום. אז אני נמצא בעולם הזה, ככה בעולם המדומה, במצב שהוא כביכול שקיים בינתיים לפני המצב הרוחני. אבל ברוחניות אין אני בצורה כזאת, ברוחניות רואים רק עד כמה שאני תורם לכולם.

אז הבורא הוא כאילו לא סופר אותי בעצמי, את אורן?

כן. אבל אורן בשבילו זה עד כמה שאורן נכלל בכולם, עד כמה שהוא מחזיק את כולם, עד כמה שהוא מחזק את דופן הספינה. זה בשבילו אורן. ואורן שסתם ככה בפני עצמו, לא, לא קיים. מי זה אורן, הוא כלום, כי אתה נכלל בזה בבורא כלא קיים. אם יש לך מעצמך איזשהו מין מאמץ, עבודה, תוצאה, אז אתה בזה בולט, אז אתה בזה מוליד את האורן העצמאי, הקיים. ואם לא, אז אתה נכלל בבורא, במחשבה שלו, וזהו, אין לך אישיות.

 [...]

הספינה כאילו היא בלב ים כרגע, נמצא מי שנמצא עליה. איך בן אדם מצטרף לספינה הזאת?

כל אחד שמתעורר בו רצון, מבין שזה חשוב, שזה בעצם מטרת החיים שלו להיות בתהליך הזה, ולגלות את העולם הרוחני, ולחיות שם. שהחיים שלנו בעולם הזה, זה איזה מין מקום המְתנה. שאני כמו שאני נגיד נמצא בתחנת אוטובוס, ומחכה לאוטובוס, ואוטובוס עובר עלי, ונגיד דלתות שלו.. דלת שלו פתוחה, ואני יכול לקפוץ לתוך האוטובוס. ככה זה, זה ממש כזאת הזדמנות. ואם אני מרגיש שבאמת יש לי הזדמנות כזאת, ויש לי רצון לקפוץ לזה, אז מגיע לי הזדמנות כזאת, אני נכנס לקבוצה, אני נמצא בגילוי של העבודה הזאת שעושים האנשים שמשתוקקים לגלות את העולם הרוחני, ואני משתתף איתם יחד.

לא מספיק סתם להיכנס לאוטובוס, או להיכנס לספינה. אלא אתה צריך למלאות שם את התפקיד שלך. זה נקרא שאתה נכנס. והתפקיד הוא רבגוני ומורכב, ולא פשוט. כי בזה אתה בונה את הנשמה שלך, בזה אתה בונה את התנאים לגלות את העולם העליון.

אם אני כבר בספינה, אז אני מתקדם כאילו עם הספינה, לא?

לא. שום דבר לא נעשה מאליו.

אני לא קודח חור, אני בספינה מפליג עם כולם. הספינה מתקדמת, אני מתקדם.

לא. לא. היא לא מתקדמת, לא מתקדמת במאומה בלי שאתה תפעיל את החלק שלך. אחרים יכול להיות שיתקדמו, אתה לא. נדמה לך שזה ספינה שהיא נוסעת מאליה. לא, היא לא מתקדמת. ספינה מתקדמת על ידי המאמץ הכללי של כולם. ומי שלא נמצא בזה, אז כאילו מיד נופל מהספינה. הוא נטבע בים. הספינה כן מתקדמת הלאה, אבל הוא נטבע בצורה מאוד טרגית. כי כל ההשתתפות שלו בספינה שהיא לא הייתה כמו שצריכה להיות, הנזק שהוא עשה לאחרים שציפו ודרשו ממנו, והוא לא מילא את הציפיות, זה חוזר עליו. אם אני עצרתי את כולם להתקדם למטר אחד, והיו שם אלף איש, אז אני בעצם נופל אלף מטר אחורה.    

[...]

בספינה זה מאוד ברור שמישהו עושה חור. ופה יש איזשהו מין מוקש, כי כשאתה עושה חור, אתה אולי אפילו לא יודע את זה. אז איך אפשר לדרוש ממך משהו, כשאתה לא יודע שאתה עושה אותו?

בספינה אתם עושים את זה בצורה אגואיסטית. ודאי שכולם רוצים לחיות, ועוד לחזור עם קיום המשימה, להגיע לאיזה הישגים, עוד מדליה, עוד איזה שם יפה, וכולי וכולי. אז יש כאן איזה מטרה אגואיסטית מאוד ברורה לפני כולם, שאנחנו קודם כל צריכים להינצל מהסכנה. כי ים זה סכנה גדולה, אתה מרגיש שם עד כמה שאתה נמצא בין שמיים וארץ, ועד כמה שאתה תלוי באחרים. וזה מחייב אותך. ולכן אין כאן בחירה חופשית, ואין כאן.. אלא ממש אתם נאבקים על החיים, קודם כל. ואחר כך על ההצלחה שעוד נוספת.

אז אם היינו ככה רואים את המטרה הרוחנית, לא היינו יכולים לעשות כלום, כי היינו כולנו בצורה אגואיסטית ניגשים אליה בלבד. נותנים לנו בחירה חופשית. זאת אומרת, כן, אתה רוצה. לא, לא. אם בשבילך חשוב אם אתה מסוגל בחברה לפתח חשיבות המטרה, חשיבות הבורא שאתה מגיע אליו, שהוא בעצם מטרת ההפלגה הזאת, אז משהו אחר.     

זאת אומרת, כאן אתה צריך להפליג למעלה מהאגו שלך, בניגוד להאגו שלך, בחיבור שהוא לא חיבור האגואיסטי, שאם אנחנו לא נתמוך זה בזה, אנחנו נטבע. כמו ש"זוהר" כותב במילים רגילות של העולם הזה. אלא אנחנו צריכים להבין שכאן הכל זה נעשה למען החיבור שלא נראה לנו, שאנחנו לא יכולים להעריך אותו בכלים שלנו. זה לא להציל את עצמנו בלב הים.

אז מה יגרום לי לא לעשות חור בספינה, אם אני לא מרגיש את התוצאה ישירה מזה?

רק האחריות שלך כלפי חשיבות המטרה, כלפי חשיבות המטרה. כי אחרת כולם נופלים שוב להאגו שלנו. וזה בשבילנו צריך להיות יותר גרוע ממוות פיזית. אז אנחנו צריכים להעלות קודם כל את כל הסיפור הזה לרמה הרוחנית. מה זה חיים, ומה זה מוות. מה זה סכנה בלב הים, ממה אנחנו נופלים. אם אנחנו.. לאיזה תהום אנחנו נטבעים. לתת לזה הגדרות רוחניות, האם זה חשוב לנו, האם באמת אנחנו, לפחות כמו שבחיים שלנו אנחנו מרגישים את זה בספינה, כך בספינה הרוחנית. ואז אנחנו יכולים רק להפליג. אחרת איפה חומר דלק, איפה המטרה.

לטבוע בשבילי זה לחזור לאגו שלי, להיטבע שוב. לטבוע בשבילי זה גם כן למשוך כל החברים שלי אחרי, שזה מצב כל כך גרוע. איפה האחריות שלי לזה. איפה המטרה שאנחנו לא נגיע אליה. זה הכל צריך להיות כחשבון למעלה מהדעת מה שנקרא. ואז ברור לנו מה זה נקרא תיקון הספינה, מה זה נקרא דופני הספינה, שזה הכוונות שלנו על מנת להשפיע. קודם כל בהתקשרות לאהבת הזולת בינינו, ואחר כך להמטרה, להגיע לתכונה הכללית של טוב ומטיב.

מה ההבדל בכל זאת באותה מטרה. מה מייחד כל כך את הנושא הזה שפה "הזוהר" מדבר עליו, מהרבה נושאים אחרים של אחדות, ועולם אחד, וכולנו אחים. אנחנו שהיינו בטירונות, אמרו לנו בשבוע הראשון, אם אתם לא תהיו תלויים אחד בשני, תהיו תלויים אחד ליד השני. זה משהו שהוא די נפוץ. אבל איכשהו שאני קורא את זה, אני מרגיש שזה משהו אחר. ואני לא מצליח לשים את האצבע, מה זה, מה שונה פה?

השונה פה שהמטרה היא אנטי אגואיסטית. במלחמה, בטירונות, בכל מיני אימונים, בלב הים או בשדה, לא חשוב איפה שאתה נמצא, אתה קודם כל נלחם על החיים שלך, על האגו שלך, שזה ימשיך להתקיים. ואתה רואה שאתה תלוי בזה באחרים. אתם נמצאים במצב של תלות הדדית, ורק חיבור הדדי יכול להציל אתכם. ואז אנחנו רואים שזה גם כן קורה אצל חיות במצבים.. מצבי סכנה, שאין שום בעיה, מתחברים ומבינים טוב מאוד שרק.. ממש שוכחים כל אחד על עצמו, כי רואים שהכלל הוא המנצח, אחד לא. אז אין בזה שום בעיה. זה אינסטינקט שלנו שהוא קיים בתוך האגו שלנו, שלמען להצלת החיים אז אין שום בעיה.

אני לא מבטל את עצמי. אני בזה רק מבטל את עצמי האגואיסטי הקטן, כדי להרוויח את החיים שלי, שהם יותר גדולים מזה, מהאגו הקטן הזה. לא יותר. וכאן אנחנו צריכים ללכת על משימה אחרת, שאנחנו צריכים להתעלות לחיבור בינינו לא בגלל שאני מרוויח מזה באגו שלי הטבעי, אלא בגלל שאנחנו כולנו יחד מגיעים לתכונת ההשפעה הכללית. ואין בי מלכתחילה שום רצון לזה. אני לא רואה את זה כמטרה הפרטית שלי, להגיע להשפעה כללית, לצאת מעצמי, שבשביל זה אני עכשיו הולך להתחבר עם אחרים.

אני צריך את הכוח הכללי הזה בינינו, שישפיע עלי, שיתן לי אפשרות להתנתק מעצמי, ולהיות שם, להיטמע שם בתוך כולם. אני לא מרגיש לזה שום מטרה, רווח. ולכן יש כאן עבודה גדולה, לקבל מהחברה ודרך חברה מהאור העליון כוח. שיביא לי את הרצון הזה, שיגביר לי את הרצון הזה יותר ויותר. עד שבאמת אני ארצֶה המטרה על טבעית.   

נכנסים בגלל שיש להם איזה מין רצון קטן, הכנה קטנה שלא שלהם בכלל, שנתנו להם ככה מלמעלה.

איזה רצון?

רצון להגיע למשהו שלמעלה מהחיים האלו, הם אפילו לא יכולים להגדיר מה זה. מתחילים הרי כמעט מאפס. אדם מגיע, רוצה אני. מה אתה רוצה? משהו מעניין, משהו מושך, משהו לוחץ, משהו לא טוב שם. בדרך כלל באים מהשלילה, לא מִדבר הטוב שנמצא כאן. חכמת הקבלה היא מה, היא מושכת. אם זה לא אמיתית, אז היא מושכת בגלל שמביאה לאדם איזשהו מחשבות כאלה שיש כאן איזה מיסטיקה, איזה קוסמים, איזה ניסים, שהוא יכול להפעיל משהו. אחר כך שהוא מתחיל לראות את הדברים האלה בצורה יותר מציאותית, הוא רואה שאין דברים כאלה כאן בכלל. אז מה מושך. בדרך כלל אומרים, זה יותר טוב אולי מהחיים שלי שם. מדברים כאן על עולם העליון, משהו רוחני, משהו גבוה. יותר נעים להיות בזה מה שבחיים ההם.

זאת אומרת, מגיעים מהשלילה, מ"מה הטעם בחיי". זאת אומרת, מהרע. מהרע אפשר להתקדם למשהו טוב? הטוב צריך למשוך בעצמו. וכשמתחילים לגלות מה זה טוב שחכמת הקבלה אומרת, זה דוחה אותנו. היא אומרת על הטוב שזה אהבת הזולת, להשפיע לכולם, לבטל את עצמו כלפי הכלל. דברים כאלו שאדם, רק לא זה. בטבע שלנו, רק לא זה.

איך אדם יודע שעכשיו הוא נמצא בספינה? הרי מכל העולם יכולים להיכנס לספינה, למעמד רוחני מסוים. מהי השפה שם, מה הם עושים שם, איך הם מתקשרים שם, איך הם יודעים מה צריך לעשות שם?

"ספינה" זה קבוצה וירטואלית שיש שם תנאים, שמי שאת התנאים האלה מקיים נקרא שהוא "נמצא בספינה". ומי שלא מקיים, אז נזרק משם. ועל זה יש חוקים, חוקי הטבע. זה לא שאנחנו קובעים, זה קובע חוק הכללי של הטבע שמנהל את כולנו. אז כל אחד באמת יכול להיכנס, אין שם שפה. כל אחד יכול להיות בתנאים שלו, בתכונות שלו, בשפה שלו, ברצונות שלו. אלא אתה נמצא בספינה, אם בשבילך השפעה זה יותר חשובה מקבלה.

איך יודעים שנכנסים לספינה, מרגישים הרגשה שנקראת ספינה?

אם אתה מבצע בפועל את התנאי הזה שהשפעה יותר חשובה מקבלה, אתה מרגיש שאתה נכלל בספינה. וספינה קיימת, וספינה עצומה, גדולה. ושם חוץ ממך ובכלל, שם נמצאים מאדם הראשון, אברהם, כל האבות, וכל מקובלים משך כל הדורות נמצאים שם.

לאן מפליגים?

מפליגים לאור, להאור. להאור. "אור" נקרא מידת ההשפעה, מידת האהבה הכללית, שהיא ממלאה את הכל הרצונות המשותפים שלנו, שהיא ממלאה את הספינה, ספינת האור.

וכשמגיעים לשם, אל האור, אז מה מרגישים?

נכללים באור. זאת אומרת, מרגישים דבקות עם הבורא.

כשהספינה מגיעה, אז מה?

הספינה שלנו עוד לא מגיעה לחוף, יותר קל לי ככה לענות. אנחנו נמצאים בהפלגה, באמצע, בצורה מתקדמת מאוד. בשלב האחרון, בוא נגיד כך. את החוף כבר רואים.

בסוף לאן מגיעים?

מגיעים לגמר התיקון, לזה שכל הרצונות שלנו מחוברים יחד. והם מתחברים בצורה נפלאה ומידית, שאנחנו לא יכולים אפילו לנחש מראש מתי זה קורה. והשגת השלמות הספינה, והשגת החוף, ודבקות עם הבורא, וגמר התיקון, כל זה אותו מצב. זה מצב המושלם.

יש תענוגים שם? אם מתקרבים לבורא, בורא הוא תענוג?

כן. זה תענוג הגדול ביותר, שהוא שורש לכל התענוגים הקטנים שאנחנו יכולים פה ושם לפעמים להרגיש. תענוג אין סוף. אין גבול לעד כמה שתענוג הזה הוא יותר גדול מתענוג שלנו, כי אנחנו אפילו לא זוכים להרגיש תענוג בכלי הבודד. וכאן אנחנו כל אחד מרגיש תענוג בכלי הכללי. תענוג שלא נפסק ואי אפשר למדוד אותו בכלל.

ברוחניות אני מרגיש הנאה, והיא לא נפסקת אף פעם?

יש לך כלים כאלו שאתה כבר יכול להרגיש את התענוג הזה בצורה בלתי פוסקת ובלתי גבולית.

לסיכום, ההפלגה שעשינו כאן היום, הרב לייטמן, משפט, שניים לסיום.

"כתוב, ועשיתם אותם". צריכים לעשות. מזמינים כולם. ונעשה. אנחנו בונים את הספינה מהרצונות שלנו. אם אנחנו רוצים לחבר אותם לכל הספינה הזאת, למבנה שלה, אז נגלה בה חיים נצחיים, טובים, יפים. זה הכל בידינו.

עם התקווה הגדולה הזאתי בואו ניכנס שוב לספר הזוהר, וניקח ממנו כוח לעשות זאת. ספר הזוהר, פרשת נשא.    

יח) "כל מי שמתדבק בהקב"ה ועושה מצוות התורה, כביכול הוא מקיים העולמות, עולם שלמעלה ועולם שלמטה. כמו שכתוב, ועשיתם אותם.

יט) וכל מי שעבר על מצוות התורה, כביכול, פוגם למעלה, פוגם למטה, פוגם את עצמו, פוגם לכל העולמות. משל ליורדי הים, השטים באוניה, קם שוטה אחד ביניהם, ורצה לנקוב את הספינה. אמר לו חברו, למה אתה קודח? אמר לו, מה אכפת לך, הלא תחתיי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו נטבעים בספינה ביחד."

"לאן מפליגים?

מפליגים לאור, להאור. להאור.

"אור" נקרא מידת ההשפעה,

מידת האהבה הכללית,

שהיא ממלאה את הכל הרצונות המשותפים שלנו,

שהיא ממלאה את הספינה,

ספינת האור.

וכשמגיעים לשם, אל האור,

נכללים באור.

זאת אומרת,

מרגישים דבקות עם הבורא."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

אם אתה לא מוסיף - אתה עושה נזק

הרב מיכאל לייטמן 17.07.11

כתבי בעל הסולם, מאמר "הערבות", עמוד 392

אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות, בדמיון לשנים, שהיו באים בספינה. והתחיל אחד קודר תחתיו, ולעשות נקב בהספינה. אמר לו חבירו: "למה אתה קודר?""

אפילו אם עושה רע, לא שעושה טוב לעצמו ולא חושב על אחרים, אלא עושה רע לעצמו, שזו צורה עוד יותר גרועה. ולמה זה אכפת לך? 

"אמר לו: "מאי איכפת לך. הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך"? אמר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!" עכ"ל.

והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול, משוקעים באהבה עצמיית, הרי הם עושים במעשיהם, גדר של ברזל, המעכב על שומרי התורה, מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך", שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית', כנ"ל. ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: "שוטה, הרי שנינו נאבדים יחד בהספינה!""

שאלה: מי אלה "פורקי העול"?

פורקי עול תורה ומצוות. אלה שצריכים לתקן את עצמם, לתקן את תרי"ג הרצונות שלהם שיהיו במקום בעל מנת לקבל, בעל מנת להשפיע, והם לא עושים זאת. הם כולם נקראים "פורקי עול".

תלמיד: מי הם פורקי העול שאני רואה אותם כפורקי עול?

מי שלא עושה.

תלמיד: מי אלה "הם" שאני מתייחס אליהם כפורקי עול, אם אדם במומו פוסל?

הוא לא אומר להאשים את האנשים האלו, שהם כאלה, הוא אומר עליהם. אבל איך אנחנו צריכים להתייחס? גם אנחנו צריכים להתייחס כך, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". זה שאני רואה את השני מקולקל, ואני הרי צריך לראות אותו כבגמר התיקון, ולהתאחד איתו, אם כך איך אני בא אליו בטענה כשהוא עושה חור בדופן הסירה? השאלה כאילו נכונה.

אבל אם אני רואה שבאמת כך הוא עושה, אז השאלה היא האם המעשה שלו שאני רואה כך, זה לא מעשה? זה רק נראה לי? אם זה מעשה, אז אני צריך להתייחס לזה בפועל.

תלמיד: איך אני צריך להתייחס לזה?

שהוא מקלקל את כל הקבוצה.

תלמיד: מה אני צריך לעשות עם זה?

לטפל בזה יחד עם החברים.

תלמיד: איך זה מסתדר עם מה שהרב"ש כותב, שבזמן שהאדם בא לחברה, ורואה שהחברה במצב של ירידה, אז איך הוא יכול לקבל מהם חיזוק. הוא צריך לדון אותם לכף זכות, ורק אז יש מקום שהוא יכול לקבל מהחברים שיעזרו לו בעבודה, משום שיש ממי לקבל. מה שאין כן בזמן שהוא רואה שהוא עומד משכמו ומעלה מכול החברה, ממי הוא יקבל. ועל זה אמרו חז"ל, "הוי דן כל אדם לכף זכות". אז איך שני הדברים מסתדרים ביחד, מצד אחד צריך לטפל בבעיה, מצד שני אני צריך להצדיק אותם?

זה תמיד אצלנו כך, דבר והיפוכו. מצד אחד אני מתייחס לחבר, לפנימיותו, כגדול הדור, כמו לקבוצה, לפנימיות הקבוצה. ומצד שני אני דורש מהם שהם ישפיעו עליי, ואני משפיע עליהם כדי שישפיעו עליי. זאת אומרת, שהם לא נמצאים בגמר התיקון, שיש להם עוד מה לעשות, ולעבוד עליי, וגם ביניהם.

[...]

שאלה: מתוך הדוגמא של בעל הסולם אפשר לראות שהוא נותן הסבר על "אל תעשה נזק". זאת אומרת, אל תעשה ותדאג שאחרים לא יעשו נזק, זה הרבה יותר ברור מאשר כשהוא אומר שכולם דואגים, ושש מאות אלף דואגים אחד לשני. אולי גם אנחנו צריכים לאמץ כך את ההסבר, קודם כל לא לעשות נזק.

אין שום הבדל, גם אם אתה לא מוסיף, אתה עושה נזק, זה אותו דבר, זה נראה לך שלא. הוא אומר לנו במקום אחר, שאנחנו חושבים שהאנשים שגונבים עושים נזק, ואנשים שלא תורמים כמו שמסוגלים, לא עושים נזק כל כך, זה לא נכון. אדם שלא מביא מעצמו כמה שהוא מסוגל בכל רגע ורגע לשלום החברה, הוא גונב ממנה.

שאלה: הרבה יותר קל להבין את הדוגמא הזאת של הספינה, שהשני עושה חור וכולנו טובעים. זו דוגמא שכל ילד יבין, גם כשמסבירים לילדים הם מבינים אותה. כשאנחנו מתחילים להסביר לאדם "אתה צריך לדאוג לכך שכולם יהיו כך וכך", על דרך החיוב, זה דבר מאד קשה. על דרך השלילה יותר קל להסביר את זה "תדאג שאחר לא יעשה חור בספינה כי כולנו באותה ספינה".

אני מבין אותך, זה נכון. אם אני עושה חור בספינה, אנחנו טובעים במקום, וכולנו. את זה אפשר להסביר לכל אחד. אם אני יושב עם המשוט, ומקדם מעט את הספינה, ולא מקדם אותה כמו שאחרים, אז לא מרגישים את זה. אבל אנחנו נמצאים בפיגור כלפי הבורא, כשלא מתקדמים בקצב הנכון, ואז כולנו סובלים, וסובלים בצורה עוד יותר גרועה ממה שאני עושה חור בדופן.

בצורה מוחשית זה לא מורגש, אבל זה כך. ואני מקווה שעוד מעט אנחנו נתחיל להרגיש את זה, לקבל על זה מכות כך שיהיה לנו ברור.

שאלה: עכשיו הכנסת לפה גם את הבורא.

לא בורא אלא חיבור. אני לא עובד כמו כולם, זאת אומרת, אני לא מחובר עם אחרים כמו שצריך. אני פוגע בכללות החברה שמקדמת את הספינה עם המשוטים.

תלמיד: זאת אומרת, כשאני לא עומד בקצב הכללי, זה כמו לעשות חור.

כן, עוד יותר גרוע.

 תלמיד: זה דבר שקשה להבין אותו.

נכון, כי זה נעלם. זאת אומרת, עובדים כלפי החיבור. כלפי החור כשאני קודח אותו, לכולם זה ברור שטובעים. כלפי החיבור, את זה אנחנו לא יכולים לשקול. אבל את זה אנחנו נלמד עכשיו על בשרנו, אתם תראו מיום ליום איך שהעולם לומד. בינתיים יש מכות קטנות פה ושם, אבל אנשים מתחילים לכתוב דברים טובים. ומה שכבר התחיל לפני עשרות שנים, עכשיו, הרבה מאוד אנשים מבינים את זה.

"תרי"ג הרצונות הפרטיים שבכל אדם ואדם,

הם חייבים להיות כולם מכוונים לטובת הזולת.

ואם כך יהיו הרצונות שלנו,

או הנשמות שלנו, מחוברות יחד,

אז הם ביחד הופכים להיות לספינה.

ספינה שעל ידה אנחנו יכולים לעבור מהמציאות הקטנה,

המאוד לא נעימה שלנו,

לעולם הנאור.

ככה להפליג ליופי, לאור."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

מה זה ערבות?

"ערבות" זה נקרא, שכל אחד אחראי על כולם. שאני נמצא בסירה, שאנחנו ביחד יושבים בסירה והרוח באה, ואנחנו הולכים בים, ושם נמצא מישהו, אחד מהחברים שלנו, וקודח חור. יש לו איזה מקדחה והוא קודח חור, והמים נכנסים פנימה וכולם טובעים.

זאת אומרת, כל אחד ואחד הוא חייב להיות אחראי שבאף מקום בינינו לא יהיה חור, שכולם תמיד יהיו מחוברים, תמיד כולנו נשמור על הספינה שלנו. אחרת אנחנו כולנו שעומדים כאן, אנחנו ממש כולנו נטבע בים, מה נעשה?

לכן כל אחד צריך להיות אחראי על כולם. אני צריך לדאוג לכולם, שהם יהיו כולם חברים, שהם ירגישו שהם חברים לכל אחד ואחד, שלא יהיה ריב, שלא יהיה כלום. זה החוק בקבוצה. (הרב מיכאל לייטמן, 06.09.11)

"אם אני עושה חור בספינה, אנחנו טובעים במקום, וכולנו.

את זה אפשר להסביר לכל אחד.

אם אני יושב עם המשוט, ומקדם מעט את הספינה, ולא מקדם אותה כמו שאחרים, אז לא מרגישים את זה.

-

אבל אנחנו נמצאים בפיגור כלפי הבורא,

כשלא מתקדמים בקצב הנכון,

ואז כולנו סובלים,

וסובלים בצורה עוד יותר גרועה ממה שאני עושה חור בדופן.

בצורה מוחשית זה לא מורגש, אבל זה כך."

 (הרב מיכאל לייטמן, 17.07.11)

הקודח חור בספינה

הרב מיכאל לייטמן 16.02.16 

ספר "זוהר לעם", כרך י"ב, קטעים נבחרים בנושא "אהבת חברים", ("למעול מעל בה", נשוא)

.18" ויתרו היה בתחילה כומר לעבודה זרה, ולצד ההוא היה עובד, ומשך עליו רוח מאותו הצד. וע"כ נקרא אח"כ קיני, כי נפרד מקין והתדבק בהקב"ה. שכל מי שמתדבק בהקב"ה ועושה מצוות התורה, כביכול הוא מקיים העולמות, עולם שלמעלה ועולם שלמטה. כמ"ש, ואת מצוותיי תִשמרו, ועשיתם אותם.

.19 וכל מי שעובר על מצוות התורה, כביכול פוגם למעלה, פוגם למטה, פוגם את עצמו, פוגם לכל העולמות. משל ליורדי הים, השטים באונייה, קם שוטה אחד ביניהם, ורצה לנקוב את הספינה. אמר לו חברו, למה אתה קודח? אמר לו, מה אכפת לך, הלוא תחתיי אני קודח. אמר לו, הרי שנינו טובעים בספינה ביחד."

("למעול מַעַל בה'", נשוא)

שאלה: הספינה זו תמיד אותה ספינה? נניח עם ישראל נמצא באיזושהי ספינה שמגינה עליו ויש את העניין של קודח חור או לא קודח חור. השאלה, מהי הספינה?

 נראה לי שאם הוא נמצא בספינה, זה טיטניק. אני אומר בשיא הרצינות. קודם כל אני לא מגלה שיש בו ספינה, בעם ישראל, או שהוא נמצא בספינה, אני לא מגלה את זה. כי ספינה זה נקרא שאנחנו נמצאים ברצון משותף וכל הזמן שומרים עליו. אני כבר לא מדבר על הפלגה לאיזו מטרה, ואז צריכים כל פעם לגלות את ההפרעות, לחזק אותן וכך מתקדמים. שורפים את הדלק שלנו, את חומר הדלק, הרצון שלנו, כדי להגיע למטרה.

אני לא רואה שיש דבר כזה בעם ישראל. ובכלל, איפה ראית את עם ישראל, תסלח לי? עם שמכוון לישר א-ל, ישראל. איפה?

 שאלה: הטיטניק מעלה עוד שאלה, אם הסכנה של השבירה של הספינה, היא רק למי שקודח חור או לכולם?

 לא, אבל חכה שקודם תהיה ספינה. כשמספרים לנו על שניים שנמצאים בספינה זה שיש להם, ואז הם שומרים עליה, איך צריכים לשמור. לפני זה אין ספינה, אין, צריכים לבנות אותה. צריכים לחבר את הרצונות בינינו, בינינו צריכים לחבר את הרצונות כדי שמזה אנחנו בונים את דופן הספינה. איך אחרת אנחנו יכולים להפליג?

להפליג כלפי הבורא זה נקרא שכל פעם בונים את הדופן. מה זה דפנות? רצונות משותפים. הרצונות משותפים, הם דופן הספינה. עכשיו, כשאתה רוצה לקדם אותה, אתה צריך להגביר את הרצונות, הגברת הרצונות, ואז חיזוק הקשר. איך אחרת? זה נקרא להתקדם. אם יש לך רוח, אתה צריך לראות שהרוח היא בדיוק עם הכיוון שלך. זאת אומרת, שאתה בא יחד עם הבורא באותו כיוון. כך, שאם יש כאן דגל, אז דגל צריך להיות לכיוון הרוח (ראו שרטוט מס' 1).

 תלמיד: בעצם לפי ההסבר הזה, נראה שהדאגה שלנו צריכה להיות יותר על בניית הספינה .

 בטח. קודם כל שתהיה, לכן שניים בספינה או בסירה, זה כבר נמצאים.

שאלה: גם לנו אין ספינה?

 אתה מגלה שיש רצונות באמת מחוברים, משותפים, ומחזיקים זה את זה או שאנחנו נמצאים במצב שכל פעם זה מתרקם וכך מתפרק?

שאלה: יש איזה מבנה שמשפיע על העולם.

 יש, נכון. אבל האם באמת זאת ספינה שהולכת ממש אפילו נגד הרוח? כי יש כאן עוד שאלה, אם הרוח נגד, מה אנחנו עושים? הבורא לא רוצה בנו, שולח כך כהרגלו רוח הפוכה, לא יכולים להתקדם. מה אנחנו עושים?

שרטוט מס' 1

תלמיד: החבר כאן אומר ששמים מנוע.

מנוע. טוב. יש על זה כל מיני דוגמאות וסיפורים. הקודח חור בספינה.

"כל אחד ואחד הוא חייב להיות אחראי,

שבאף מקום בינינו לא יהיה חור,

שכולם תמיד יהיו מחוברים,

שכולנו תמיד נשמור על הספינה שלנו.

אחרת אנחנו כולנו שעומדים כאן,

אנחנו ממש כולנו נטבע בים,

מה נעשה?

לכן כל אחד צריך להיות אחראי על כולם.

אני צריך לדאוג לכולם,

שהם יהיו כולם חברים,

שהם ירגישו שהם חברים לכל אחד ואחד,

 שלא יהיה ריב, שלא יהיה כלום.

זה החוק בקבוצה."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.09.2011)

החיבור בעבודה בקבוצה

הרב מיכאל לייטמן

שיחה (29.1.2004) על מאמר "אהבת ה' ואהבת הבריות"

בעל הסולם, "פרי חכם מאמרים"

אדם שלא עושה שום מאמץ להיות בכוונה הזאת, האם פירושו שהוא קודח חור בסירה?

אדם שלא עושה את כל המאמצים שביכולתו לעשות ודאי שהוא קודח חור בחברה. ואם הוא עושה את כל מה שהוא מסוגל, אבל לא יוצא לו משהו טוב, בדומה לילד שרוצה לעשות אבל רק מקלקל ושובר, לא נחשב שקילקל ושבר. כדאי ללמוד ממש מתהליכי החיים שלנו, הם דבר בטוח.

אותם תהליכים, שבחיינו באים מתוך הטבע, בחיים הרוחניים צריך לעסוק בהם ולעשות אותם לא מתוך הטבע אלא מתוך היגיעה. אילו אותו ילד שנולד וגדל עד שהופך לאדם, שהולך ועושה תורה ומצוות בגשמיות, היה גדל ועושה את כל אותם הדברים באותה צורה, אך בפנימיות, כי אז היה עושה כל מה שצריך לעשות.

מדוע להתנתק מהרעיון או לשכוח אותו, נקרא לעשות חור בסירה?

אם החבר מקבל עליו עם כל הקבוצה אחריות להיות ערב, אז כולם נמצאים בספינה אחת. הוא לא נשאר על החוף, אלא יוצא עם כולם יחד ללב ים. ואם בלב הים הוא לא מבצע את תפקידו, אז הוא קודח חור, הוא מפריע, כי הוא כבר נמצא באותה קבוצה, באותו מעגל סגור, שהחליט ללכת לקראת המטרה.

אפשר להחליט להשליך אותו מהספינה, כמו שעשו ליונה הנביא, מכל מקום צריך להגיע להחלטה, שמהיום והלאה הספינה הזאת, הקבוצה הזאת, אינה שלו, אלא עליו ללכת לחברה אחרת.

"ברוחניות לא קיים אף אחד מאתנו בצורה אישית.

אלא עד כמה שאני תורם מעצמי לחוזק הספינה,

התרומה שלי, ההשתתפות שלי,

זה נקרא "האני" ברוחניות.

זה רואים, רואים תוצאה מהיגיעה שלי.

ולא שאני עכשיו סתם כך קיים,

ולא משתתף בכלום.

[...]

 ברוחניות אין "אני" בצורה כזאת,

ברוחניות רואים רק עד כמה ש"אני" תורם לכולם."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

חיים של אחד נמצאים בידיים של השני

הרב מיכאל לייטמן 11.06.08
כתבי בעל הסולם, מאמר "הערבות", עמוד 392
אות י"ח

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. (ויק"ר פ"ד). והיינו כדאמרן, כי מתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה."

זאת אומרת, נותנים לנו דוגמא מהתלמוד, דוגמא כבר מלפני אלפיים שנה, ששאלו אז על ענייני הערבות, ונתנו דוגמא כזאת, שאחד תלוי בשני מכל וכל. זאת אומרת, חיים של אחד נמצאים בידיים של השני. וזה בא לנו מצד הטבע. לכן אם אנחנו באמת רוצים להינצל, מדובר עלינו שרוצים לחיות חיים רוחניים, אז אנחנו צריכים לדעת, שבחיים הגשמיים הבהמה שלנו קיימת, אבל הנשמה שלנו יכולה להתקיים רק בתנאי שכל יתר הנשמות שנמצאות איתה בספינה אחת, דואגות כל אחת לא לעשות חור בספינה, וכל אחד כך דואג ואחראי לאחרים.

אם כל אחד חושב לעצמו "מה איכפת לאחרים, הרי תחתי אני חודר, מקסימום אני טובע". זאת אומרת הוא לא חושב על טובת עצמו, אלא הוא מתרשל בשמירה כלפי האחרים. הוא אומר "אני מטביע את עצמי, תעזבו אותי", זה נקרא שהוא מפר את הערבות. לא מדובר על להחזיק את האחרים, אלא הרבה יותר מזה.

זאת אומרת, אנחנו חושבים שהערבות היא, כשאדם מקיים את התנאי שלו, שהספינה תהיה שלימה ואז לכולם יהיה טוב. וכאן מדובר על דבר הרבה יותר חמור, שאדם מחליט שהוא לא רוצה, שהוא רוצה לצאת מהספינה, שהוא מת. והתנאי הזה או ההחלטה הזאת שהוא עכשיו הולך למות, בכך שאומר "תעזבו אותי כולם", זה נקרא "הפרת הערבות".

כלומר, האדם לא לוקח על עצמו את ההכרחיות להחזיק את עצמו בצורה השלימה, לא בגלל שבזה הוא חי או מת, אלא בגלל שהאחרים עקב כך חיים או מתים. על עצמו הוא יכול להחליט שהוא רוצה למות, אבל על האחרים אסור לו. זה מה שבעצם בעל הסולם אומר "שוטה, מה אתה עושה. אתה חושב שאתה טובע לבד? אתה מטביע את כל הספינה".

זאת אומרת הדרישה אליו, לאותו קודר חור היא, "מה אתה עושה לכולם? אם אתה רוצה לטבוע לבד, זה לא ילך, כך אתה מטביע את כולם". כלומר, הדרישה אליו היא לאחַר שהוא מחליט על רצונו למות. אלא שאסור לו לחשוב בצורה כזאת, ש"לא איכפת לי מהחיים שלי". כי על זה לא מדובר, שלא איכפת לו מהחיים שלו. הוא חייב שיהיה איכפת לו החיים האחרים, שתלויים בו, ועל החיים שלו כלל לא מדובר.

כיצד אנחנו יכולים להחזיק את עצמנו, לטובת האחרים, היינו, לא לקדוח חור בספינה, כשהבעיה היא בעצם, שאין לנו שליטה בעליות ובירידות ומלמעלה אנחנו מקבלים אותן?

הבעיה היא שאנחנו בעולם הזה לא מתייחסים כך לזולת. אנחנו כלל לא מבינים, לא נמצאים באותה רמת מורל. זה שאנחנו לא מתחשבים בעצמנו, ניחא, לא מתחשבים, אבל השאלה היא איך אנחנו עוזבים את הזולת?

אפשר לראות לפעמים בהורים, שהם לא מתחשבים בעצמם, במה שקורה להם, אבל מפני שהם דואגים כל הזמן לילדים, זה בסדר. זה נקרא שאדם יכול כביכול להזיק לעצמו, אבל הוא דואג לזולת. כי על כך הדרישה מהאדם, לא מדובר עליו. אם אדם רוצה לגמור עם החיים שלו, הפרט כאן לא נחשב, אלא נחשב היחס שלו לכלל, מה הוא גורם להם. זאת אומרת, ההצדקה הזאת שאדם לא רוצה, לא איכפת לו לחיות, כלל אינה נחשבת, כי אם הוא חלק מהמערכת, איך הוא יכול לדבר על עצמו.

מי הם "שומרי התורה" המוזכרים במאמר?

"שומרי התורה" נקראים אלו, שרוצים לשמור על שלימות האוניה. "שומרי התורה" נקראים גם "שומרי הכלי", שבכלי הזה מתגלה האור. אלו שנמצאים באיחוד ביניהם נקראים "שומרי תורה", כי "התורה" היא האור שמתגלה בכלי לפי השתוות הצורה. וכשאומרים "לשמור תורה" או "לעשות מצוות", אז "לעשות מצוות" זה נקרא לבצע פעולות בעל מנת להשפיע. ו"לשמור תורה" נקרא, שסך הכול בכל הפעולות האלה בעל מנת להשפיע, אנחנו שומרים שיתגלה בהן האור המחזיר למוטב, אור ההשפעה, כמו תכונת הכלים שלנו. זאת אומרת, להיות באהבת הזולת, לשמור את עצמנו להיות כל הזמן בנטייה הזאת, זה נקרא "לשמור תורה", כי בתוך היחס הזה לאחרים מתגלה אור התורה.

איך יתכן שיהיו אנשים, שירצו לקדוח חור בספינה, לאחר שקבלו את התורה, ועוד לפני שקבלו, גם קבלו על עצמם את כלל הערבות, ואת "ואהבת לרעך"? והשאלה השנייה היא, האם זה הוגן, שאם יש כמה אנשים כאלה, שהעונש יהיה מוטל על הכלל?

נשמה היא נשמה אחת, נברא הוא נברא אחד, הבורא ברא רצון לקבל אחד. זה שכלפי אותו רצון לקבל נראה עכשיו, שהוא מחולק לחלקים נבדלים, לא קשורים זה לזה, זאת אשליה שיש לאותו רצון לקבל. כל חלק וחלק הוא כאדם בעולם הזה. וכל חלק וחלק כך מתאר לעצמו את המציאות. מפני שמנותק מאחרים, אז יש לו הרגשת המציאות שנקראת "העולם הזה", אבל לאמתו של דבר, לא נעשה כאן שום שינוי, חוץ מערפול החושים, בכל הרצון לקבל הזה, שמרגיש את עצמו כמחולק ומנותק בחלקים שלו. והחלקים האלה צריכים בעצמם לחזור להכרה, למצב האמיתי שבו הם נמצאים.

החכמים, שרואים את כל התהליך, את הסוף ואת כל המערכת הזאת לאמיתה, מסבירים לנו מה קורה כאן. אנחנו מתייחסים מתוך החלק הפרטי שלנו, והם לעומתנו מתייחסים לאמת, למה שקורה בתוך הכלי הכללי. שכן כלפי הבורא אנחנו כולנו יחד, וכלפי עצמנו אנחנו מרגישים מנותקים זה מזה. וחייבים ללכת מעל הדמיון שלנו, מעל החושים שלנו, שזה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", ולהתחבר בינינו, למרות שאנחנו לא מרגישים מחוברים.

אם כן, איך אנחנו נעשה את זה? לפי מה שמקובלים אומרים, שזאת התכלית, הם אומרים "בסדר, אתם יכולים לא לשמוע, אבל אז דרככם תהיה דרך ייסורים. יתגלו ייסורים בצורה כזאת, שתרצו לבצע. אבל בשביל מה אתם צריכים לסבול? תתחילו רק לקרוא, רק ללמוד מעט, ותראו עד כמה שהתהליך הזה הוא לטובתכם, עד כמה שהוא נכון, עד כמה שהוא מחויב מצד הטבע, עד כמה שאין יותר חוץ ממנו."

לשם מה יש צורך באלה, שקודחים חור בספינה?

כדי לברר את השלמות, בשביל זה הם קודחים חור בספינה. אבל יחד עם זאת, החכמים לכן מסבירים לנו את התנאי הזה, מה זה נקרא "לקדוח חור בספינה", ומתוך זה כנגד זה, שני המצבים האלה, אנחנו מבררים את עצמנו.

"ים זה סכנה גדולה,

אתה מרגיש שם עד כמה שאתה נמצא בין שמיים וארץ,

ועד כמה שאתה תלוי באחרים.

וזה מחייב אותך.

ולכן אין כאן בחירה חופשית,

אלא ממש אתם נאבקים על החיים, קודם כל.

ואחר כך על ההצלחה שעוד נוספת.

אז אם היינו ככה רואים את המטרה הרוחנית,

לא היינו יכולים לעשות כלום,

כי היינו כולנו בצורה אגואיסטית ניגשים אליה בלבד.

נותנים לנו בחירה חופשית.

זאת אומרת,

כן, אתה רוצה. לא, לא.

אם בשבילך חשוב,

אם אתה מסוגל בחברה לפתח חשיבות המטרה,

חשיבות הבורא שאתה מגיע אליו,

שהוא בעצם מטרת ההפלגה הזאת, אז משהו אחר.

    

זאת אומרת,

כאן אתה צריך להפליג למעלה מהאגו שלך,

בניגוד להאגו שלך,

בחיבור שהוא לא חיבור האגואיסטי,

שאם אנחנו לא נתמוך זה בזה,

אנחנו נטבע.

כמו ש"זוהר" כותב במילים רגילות של העולם הזה.

אלא אנחנו צריכים להבין

שכאן הכל זה נעשה למען החיבור שלא נראה לנו,

שאנחנו לא יכולים להעריך אותו בכלים שלנו.

זה לא להציל את עצמנו בלב הים."

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

מאמר "הערבות" - שיעור 2

18.11.2005
מרצה: הרב ד"ר מיכאל לייטמן

[...]

 יש שני תנאים מנוגדים בקבלת הערבות: איננו יכולים לאהוב את האחרים בטרם נקבל מהם את הרגשת הערבות, ולא נוכל לקבל מהם את הרגשת הערבות בטרם שנאהב אותם ונחבר אותם אלינו. זה סותר את זה.

[...]

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה,"

הערבות היא תנאי. אם לא נקבל את הרגשת הערבות, לא נוכל להשיג דבר. אלא שאת הרגשת הערבות אנו יכולים לקבל רק מכלי שלם, כי רק כלי שלם מגלה את האור.

מהי "הערבות", מהיכן מגיע כוח הערבות? יש לנו כלי מתוקן שנקרא "אדם הראשון". בכלי של אדם הראשון יש אור אין סוף שמופיע כתוצאה מזיווג דהכאה. הכלי מתוקן ב"מסך", בהשפעה אין סופית והאור חוזר גם הוא אין סופי. זהו המצב של "גמר התיקון", מצב שבו נמצאים כל הנבראים - המצב היחידי שנברא וקיים. אלא שאנו מחוסרי הכרה.

[...]

אילו יכולנו לתקן את עצמנו כמו הכלי של אדם הראשון, היינו מגלים בו את עצמנו והאור הפנימי שבו היה שלנו. אולם מפני שעדיין איננו מסוגלים לעשות זאת, אלא רק רוצים בעלמא, האור שצריך להגיע אלינו כמילוי מאיר לנו מרחוק. וזה נקרא "אור מקיף".

האור מקיף שמאיר לנו מתוך שאנו רוצים להיות במצב המתוקן, נקרא "ערבות". כלומר, הערבות אינה עוד הרגשה פסיכולוגית של האדם. הערבות היא אור מקיף שמאיר. הבורא, כְעֵד, נותן ביטחון לאגו שלנו שאותו הוא ברא. הוא נותן לו מילוי והאגו כביכול נרגע ומאפשר לנו לעלות מעל החשבונות האגואיסטיים.

אלא שלהרגשת הערבות יש תנאי: הכלי שאנו בונים חייב להיות "כלי שלם" - שלם לפי הבנתנו, כפי שאנו בודקים בדרגה שלנו, אבל שלם. כי במצב המתוקן יש לנו "שלימות". שלימות היא כשאין רצון שפועל במשהו מעבר לפעולת כל הרצונות המכוונים להשפעה כרצון אחד.

לכן בעל הסולם אומר שאם הקבוצה אינה שלימה, אם יש בה חור או נזק כמו בכלי, אז המילוי נשפך לחוץ דרכו. כלי כזה אינו כשיר לפגישה עם האור, למילוי. האור אינו נמצא בו או מסתלק. בעל הסולם ממשיל את הכלי לסירה. אם יש בה חור קטן, היא טובעת כולה. אין ברירה, הכלי חייב להיות סגור.

אם כך, מה עלינו לעשות?

"ולכן הסביר התנא דבר הערבות בדמיון לשנים שהיו באים בספינה, והתחיל אחד קודר תחתיו ולעשות נקב בספינה, אמר לו חבירו למה אתה קודר? אמר לו מאי איכפת לך, הלא תחתי אני קודר ולא תחתיך, אמר לו, שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה, עכ"ל. (ויק"ר פ"ד)."

אנו נמצאים בכלי אחד. אם נשמה פרטית אינה נמצאת יחד עם יתר נשמות, חלקה בכל יתר הנשמות, בהתכללותה עימן, פגום. אנו בנויים כך שאנו קשורים לכלי, לגוף, ליתר הנשמות. גם אם נפגום בתא כלשהו בגוף החי, כל הגוף ידע על כך ומכל חלקי הגוף יגיעו לתא הפגוע חומרים למינהם כדי לרפאותו, כדי לכסות את הפגם. המוח, השֵכּל, הכבד והלב - כל הגוף יתחיל לעבוד בהתאם לפגם.

מדוע? כי בכלי השלם אנו נמצאים בחיבור עם כל יתר הנשמות ואם מי מאיתנו פגום, אז חלקו בהתחברות עם כל יתר נשמות, בכל נשמה ונשמה, פגום. כלומר, אם אנו מקולקלים אנו גורמים לקלקול בכל נשמה. לכן הפגם של כל אחד מאיתנו אינו פגם פרטי, כי אם פגם כללי שאנו עושים בכל הגוף. אין זה חור קטן בסירה, כפי שאנו מדמיינים אותו לעצמנו, אלא חור בכל תא בדופן הסירה. בכל תא יש חור קטן שכל אחד מאיתנו גורם, כי השתתפות שלנו בכל תא ובכל איבר בגוף הכללי "דאדם הראשון" חסרה. לכן ההקפדה על השלמות חמורה כל כך. אם יש נזק קטן ביותר, אין שלימות. או הכול או כלום. אין באמצע.

"והיינו [כמו שכתוב] כדאמרן, כימתוך שפורקי העול משוקעים באהבה עצמית, הרי הם עושים במעשיהם גדר של ברזל המעכב על שומרי התורה מלהתחיל אפילו בשמירת התורה והמצוה על היכנה, דהיינו בשיעור הכתוב ואהבת לרעך כמוך, שהוא הסולם להגיע לדביקותו ית' כנ"ל, ומה צדקו דברי המשל, שאומר לו: שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה."

שאלה: האם אדם יכול לקדוח חור בֶּסירה במודע? ואם הוא אכן קודח חור בֶּסירה במודע, מה יעזור אם יבוא חבר ויעיר לו על כך?

אתה רוצה שאני אחבר את המשל לנמשל. מקרה כזה של קדיחת חור בסירה יכול לקרות גם בקבוצה. הרי כל אחד מחברי הקבוצה נופל, עולה ויורד. לכל אחד יש עליות ירידות, אדרבא זה מכובד. כמה שיותר עליות וירידות בתדר הולך וגובר, כן יטב. הרי עליות וירידות בקצב גובר והולך מצביעות על כך שהאדם עובר הבחנות כמה שיותר מהר. אמנם כשיש לנו הבחנות ברורות יותר, רעות או טובות, בהתאם להרגשה אנו קוראים להם "עליות וירידות", אלא שהעליות והירידות הן עניין אחד. העליות והירידות הם תוצאה מקצת יותר הרגשה של האור וקצת יותר הרגשה של הכלי. המצבים האלה חייבים לעבור עלינו, אדרבא שיעברו.

אלא שכאן מדובר על פעולות שמזיקות לחיבור בין החברים. ואם אכן חבר מזיק לחיבור בין החברים ניתן לגשת אליו ולומר לו כי הוא קודר חור בסירה. מדוע לא. בהתאם לתקנון הקבוצה צריך לברר לְמה צריכה להידמות קבוצה שרוצה להגיע לגמר התיקון, לאיזה כלי שלם; מהו הכלי השלם, מהי הסירה השלמה שמפליגה באמת לעבר המטרה הרצויה. צריך לברר זאת, דווקא זו העבודה שלנו. ואם מבררים ורואים כי אחד מהחברים לא נמצא בעבודה הזו, צריך לפנות אליו ולעורר אותו כמובן.

כתוב "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ה). יכול להיות שהחבר מבולבל, יכול להיות שהוא לא מסוגל לתפוס ולהבין. אולי יש לו בעיה והחברה דוקא צריכה לעזור, מי יודע?! כך או אחרת, לאחר הבירורים לא זורקים את האדם מסירה. אלא כמו שבעל הסולם כותב מפנים את תשומת ליבו למעשיו ואומרים לו כי הוא קודר חור לכולם. אם למרות זאת הוא אינו רוצה לקבל עזרה ואומר "מה אכפת לכם, אלה הם חיי", צריך להוציא אותו מחוץ לקבוצה. הוא אינו יכול להישאר בסירה, כי הוא מטביע את כולם.

[...]

פורקי עול הם אלה שיוצאים מהדרך שבה כל הזמן דואגים כיצד להיתקן ולהגיע בכלי המתוקן למטרת הבריאה. לפורקי העול אין מקום יחד עם יתר האנשים שרוצים במטרה.

שאלה: מדוע פורקי העול מעכבים את אלה שרוצים במטרה?

פורקי העול מעכבים את כל היתר, כי כולם התחברו יחד בכלי אחד והכלי האחד צריך להגיע למצב שנקרא "ערבות".

נניח כי התחברנו יחד ויש לנו "קבוצה". לצורך ההסבר נקרא למצב זה מצב א'. בקבוצה הזו אנו מחליטים על שותפות. אנו נמצאים יחד וצריכים לבנות מעין מודל מוקטן של "אדם הראשון". לא דרושה לכך כל האנושות, אפשר לעשות זאת גם בקבוצה קטנה. אלא שהקבוצה חייבת להיות שלימה.

אם כן, בשלב א' המטרה היא שלימות הקבוצה – אנו בונים את הסירה, את הכלי האחד. אלא שלפתע בא אחד מהחברים ובמקום לבנות את הכלי האחד, במקום להגיע לשלב ב', לערבות", מתחיל לעשות פעולות אחרות. יכול להיות שצריך להעיר לו והערה תעזור, יכול להיות שצריך להרחיקו מהקבוצה - אחד מהשניים. בעל הסולם אומר שבפעם הראשונה צריך להזהיר את פורק העול על מעשיו ולומר לו כי הוא מקלקל את כל הכלי. אמנם הוא רשאי לעשות כרצונו, אבל עליו לדעת כי בהתאם לכך, חברי הקבוצה יצטרכו לדאוג לעצמם. כך עלינו להיבנות.

[...]

יש בקבוצה אנשים שנמצאים בכל מיני מצבים, מתקדמים ולא מתקדמים. כל אחד עושה חשבון האם להיכנס עמוק יותר לתוך הקבוצה, ללכת רחוק יותר. הקבוצה היא מעין כור ברזל.

שאלה: מה זה "קבוצה שלימה" ומדוע זה תנאי?

שלימות הקבוצה היא תנאי כי הקבוצה חייבת להיות כמו הכלי בגמר התיקון. לכך אנו משתוקקים. הכלי בגמר התיקון נמצא בשלימות, וקבוצה שמקבלת ערבות חייבת להיות באיזושהי מידה של שלימות כמו הכלי בגמר התיקון.

[...]

שאלה: איזה סדר פעולות צריך לעשות לפני שפונים לחבר ואומרים "שוטה! הרי שנינו נאבדים יחד בספינה"?

נניח שאחד מהחברים התבלבל ומתחיל לעשות פעולות שאינן מביאות לערבות ולשלימות. נניח שהוא חוזר על מעשיו בשנית, הקבוצה מעירה לו, אך הוא נשאר בשלו. "לא אכפת לי", הוא אומר, "תחתי אני קודר, אלה חיי הפרטיים, עזבו אותי, איני שייך אליכם". במקרה כזה החבר יוצא מהקבוצה, כי את הכלי אפשר לבנות רק עם אלה שבאמת מוכנים ולא עם האנושות כולה. הוא יכול לפנות לדרך משלו, דרכה של הקבוצה היא הערבות.

כלומר, על הקבוצה להמציא תנאים לקבלת חברים לקבוצה לפי ההנחיות המקובלים הגדולים. את התנאים שהמקובלים מכתיבים לנו מתוך ניסיונם, מתוך הגילוי שלהם, עלינו לבצע. רק אז נקבל את הערבות. ולא שכל אחד יאמר "לא נורא, זה בסדר, הכול יסתדר, אין על מה לדאוג". גישה כזו לא תיתכן. הערבות דורשת קפדנות ושלימות. קפדנות בהתאם ליכולתנו, אבל בכל הכוחות ובכל יכולתנו. אם הבורא גילה בנו יכולות, רצונות וכוחות, עלינו להשתמש בכולם כדי להגיע לתנאי לקבלת הערבות.

כך, כאגדה, באמצעות מדרש, מספרים לנו חז"ל, היינו המקובלים, מה הקשר בין התכונות או הכוחות שבבריאה. 

רק האחריות שלך כלפי חשיבות המטרה,

כלפי חשיבות המטרה.

כי אחרת כולם נופלים שוב להאגו שלנו.

וזה בשבילנו צריך להיות יותר גרוע ממוות פיזית.

אז אנחנו צריכים להעלות קודם כל את כל הסיפור הזה לרמה הרוחנית.

מה זה חיים, ומה זה מוות.

מה זה סכנה בלב הים, ממה אנחנו נופלים.

לאיזה תהום אנחנו נטבעים.

לתת לזה הגדרות רוחניות,

האם זה חשוב לנו, האם באמת אנחנו,

לפחות כמו שבחיים שלנו אנחנו מרגישים את זה בספינה,

כך בספינה הרוחנית.

ואז אנחנו יכולים רק להפליג.

אחרת איפה חומר דלק, איפה המטרה.

לטבוע בשבילי זה לחזור לאגו שלי, להיטבע שוב.

לטבוע בשבילי זה גם כן למשוך כל החברים שלי אחרי,

שזה מצב כל כך גרוע.

איפה האחריות שלי לזה.

 איפה המטרה שאנחנו לא נגיע אליה.

זה הכל צריך להיות כחשבון למעלה מהדעת מה שנקרא.

ואז ברור לנו מה זה נקרא תיקון הספינה,

מה זה נקרא דופני הספינה,

שזה הכוונות שלנו על מנת להשפיע.

קודם כל בהתקשרות לאהבת הזולת בינינו,

ואחר כך להמטרה,

להגיע לתכונה הכללית של טוב ומטיב.

(הרב מיכאל לייטמן, 06.12.10)

"אנחנו חושבים שהערבות היא,

כשאדם מקיים את התנאי שלו,

שהספינה תהיה שלימה ואז לכולם יהיה טוב.

וכאן מדובר על דבר הרבה יותר חמור,

שאדם מחליט שהוא לא רוצה,

שהוא רוצה לצאת מהספינה,

שהוא מת.

והתנאי הזה או ההחלטה הזאת

שהוא עכשיו הולך למות,

בכך שאומר "תעזבו אותי כולם",

זה נקרא "הפרת הערבות".

כלומר,

האדם לא לוקח על עצמו

את ההכרחיות להחזיק את עצמו בצורה השלימה,

לא בגלל שבזה הוא חי או מת,

אלא בגלל שהאחרים עקב כך חיים או מתים.

על עצמו הוא יכול להחליט שהוא רוצה למות,

אבל על האחרים אסור לו.

זה מה שבעצם בעל הסולם אומר:

 "שוטה, מה אתה עושה. אתה חושב שאתה טובע לבד?

אתה מטביע את כל הספינה".

זאת אומרת,

הדרישה אליו, לאותו קודר חור היא,

"מה אתה עושה לכולם?

אם אתה רוצה לטבוע לבד,

זה לא ילך, כך אתה מטביע את כולם".

כלומר,

הדרישה אליו היא לאחַר שהוא מחליט על רצונו למות.

אלא שאסור לו לחשוב בצורה כזאת,

ש"לא איכפת לי מהחיים שלי".

כי על זה לא מדובר,

שלא איכפת לו מהחיים שלו.

הוא חייב שיהיה איכפת לו החיים האחרים,

שתלויים בו,

ועל החיים שלו כלל לא מדובר."

(הרב מיכאל לייטמן, 11.06.08)

ואנחנו חייבים לחפש איפה אנחנו מוצאים את כוח האהבה.

כי רק בכוח האהבה

אנחנו יכולים להגיע לחיבור כזה, שיהיה לכולנו טוב.

(הרב מיכאל לייטמן, 09.06.2020)

חיבור בינינו למעלה מכל הניגודים, זה נקרא אהבה.

אני לא אוהב את הילד שלי עם כל מה שיש בו?

הוא שקרן ועצלן, לא שומע בקולי, ועוד ועוד, אבל אני אוהב אותו. למה? ככה. לאהבה אין שום חוק, ככה, פשוט אוהב אותו, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה", וזה מה שאנחנו צריכים ללמוד, כי אין לנו ברירה! (הרב מיכאל לייטמן, 09.06.2020)